אנחנו בנסיעה איטית ומטלטלת בדרך עפר משובשת, במעלה הר במחוז זמגאנג, אי שם בדרום בהוטן. העיירה הקרובה נושאת את השם החמוד טינגטיבי, והיא נמצאת באזור שידוע כגן עדן לציפורים. קרמה (המארח שלי בבהוטן) ודמבר (הנהג שלו) מנסים כבר יותר משעה לאתר שביל שאמור להוביל אותנו לכפר נבג’י, של שבט המונפה.
בהוטן ממוקמת בצומת גיאוגרפית ייחודית, בין סין, טיבט וצפון הודו, ומהווה גם מפגש של ציוויליזציות אתניות. במשך מאות שנים, עד לפני כחמישים שנה, היא הייתה סגורה ומבודדת. בזכות זאת היא נשארה שמורת טבע נדירה של עולם צומח, עולם חי, ותרבות אנושית עתיקה. בהוטן ידועה כאוצר של סחלבים, שרכים, פטריות, צמחי מרפא, ציפורים, טאקין (החיה הלאומית, שמזכירה בופאלו) וחיות נוספות, יחד עם מורשת בודהיסטית עתיקה.
שבט המונפה נחשב לשבט הילידים המקוריים של בהוטן, אבל הוא פחות מוכר לעומת שבטי הליאפ בצפון הממלכה, או אוכלוסיות הברוקפה במזרח. האזור ההררי שאנחנו נמצאים בו נקרא “ההרים השחורים”, ובין הרכסים חבויים בו כפרי מונפה קטנים ובודדים.
אין מידע מהימן על השיוך האתני של המונפה, אבל משערים שהם הגיעו לבהוטן לפני אלפי שנים, הרבה לפני שהבודהיזם הגיע לכאן. בהמשך ההיסטוריה, הם נדחקו לאזור ההרים על ידי שבטים אחרים, וכיום נשמרו מהם רק כמה מאות. כשאני מנסה להבין את משמעות השם, מתברר שהוא בעצם שם “לא מוגדר” שמשמעו “קבוצות קטנות של שוכני הרים שאינם ממקור הודי או טיבטי”.
קרמה (המארח שלי, שהוא גם יו”ר ארגון סוכני התיירות), מודע להתעניינות שלי בבהוטן של פעם, או בלשונו “בהוטן האמיתית”. הוא זה שהחליט שהגיוני לקחת אותי לכפר המרוחק, שתיירים לא מגיעים אליו. גם עבורו, למרות וותק של עשרות שנים ברחבי בהוטן, כפריה ושביליה, זהו מפגש ראשון עם שבט המונפה.
כדי להגיע לכאן מטימפו, יש לנסוע כ-180 ק”מ מזרחה, כ-5 שעות נסיעה, עד טרונגה. מהירות מרבית מותרת בכביש בינעירוני בהוטני היא 60 קמ”ש, ופיתולי כבישים מאטים את הנסיעה ל-30 קמ”ש. הדרך עוברת דרך שלושה מעברי הרים ציוריים: מעבר דוצ’ולה (3,116 מטר), מעבר פלאלה (3,770 מטר), ומעבר יוטונגלה (3,425 מטר). מטרונסה יש לנסוע דרומה, לכיוון הודו, עד טינגטיבי (כ-90 ק”מ, שלוש שעות נסיעה). מטינגטיבי, לכפר המונפה, אין כביש מסומן.
אחרי כמעט שעה של חיפושי שביל, עם עליות וירידות חוזרות ונשנות, הופיעה למזלנו דמות מקומית שכוונה אותנו לפנייה חבויה. חצי שעה נוספת של נסיעה איטית, ובתי המונפה בכפר נבג’י התחילו להתגלות.
האוכלוסייה בכפר שהגענו אליו, כמו גם בכפרי מונפה בודדים נוספים, כוללת רק כעשרה בתי אב, כלומר עשרות בודדות של תושבים בגילאים שונים. בזמן בואנו, חלקם מסיימים התקהלות והתארגנות לכבוד חג “היום הלאומי” המתקרב. “היום הלאומי”, שהוא “יום העצמאות” של בהוטן, נחגג כל 17 בדצמבר, לזכר הפיכת בהוטן לממלכה בשנת 1907, עם המלך הראשון (כיום, המלך החמישי) בשושלת.
בתי הכפר מפוזרים סביבנו על המדרון המיוער, עם חלקות לא גדולות של גידולים ביתיים שונים. אני מזהה גידולי תירס, פלפל חריף, עלים ירוקים, חרדל (להפקת שמן מהזרעים), עצי בננה, ובמבוקים (לאכילה וליצירת מחצלות וסלים). מסתבר שאורז גדל כאן רק בחלקות קטנות, ונחשב כמותרות ששומרים לאירועים מיוחדים. במקביל, היער מהווה מקום חשוב לליקוט של צמחי בר אכילים, כמו פטריות, סחלבים (אכילים), כרוב בר, שרכים (אכילים), פקעות, וצמחי רפואה.
להבדיל מערי בהוטן, בהן כמעט כולם דוברי אנגלית (ובהוטנית כמובן), שפת הדיבור בכפר המונפה קרויה מונקה. ראש הכפר, שמדבר בהוטנית ומעט אנגלית, משמש לנו כמתורגמן.
הוא מזמין אותנו לאחד מהבתים, לארוחת צהרים שמכינה לנו בעלת הבית. היא שולחת את הנהג שלנו לעליית הגג, להביא לה כמה קלחי תירס מיובשים. אני מטפס בזריזות אחריו, ומגלה עליית גג ציורית שמכילה דלעות עגלגלות ומחרוזות של תירס זהוב ויבש. אני נהנה לצפות בה כשהיא גורסת את התירס בעלי ומכתש, מערבת אותו עם אורז ומבשלת אותו עבורנו. ביצה מקושקשת בהרבה חמאה, ומטבל צ’ילי בהוטני חריף מלווים את הארוחה.
לקראת סוף הארוחה מגיעים לבקר אותנו בני מונפה נוספים, גברים ונשים מבתים שכנים. כולם בלבוש מונפה מסורתי, בהיר ושונה מאוד מהלבוש הבהוטני הצבעוני האופייני. הם שמחים להופיע מולנו עם מדגם שירים וריקודים מסורתיים, ואז מלווים אותנו החוצה, לכמה צילומי פרידה.
