אודותי
אם תציצו בביוגרפיה המקצועית שלי (ראו רקע מקצועי), תזהו בוודאי שאני מרובה מיומנויות.
הייתי מהנדס מטוסים, קצין פרויקטים, שף צמחוני, מורה יוגה, צלם, רופא נטורופתי, פסיכותרפיסט, יזם, מנהל, מדריך מטפלים, מורה מדיטציה, ומדריך קבוצות.
אל בהוטן הגעתי “כאילו” במקרה. (ראו בהוטן ואני)
כבר במפגש הראשון הבנתי ש”נדבקתי” בחיידק בהוטני, ומאז הראש והלב שלי שם.
מאז אני בתהליך מתמשך של למידה וגילוי, יחד עם רצון לשתף בחוויות הבהוטניות שאני ממשיך לאסוף.
בהוטן מתכתבת עם עולמות וכמיהות שמאפיינים אותי.
כמו המשיכה לתרבויות יוצאות דופן, הדחף לחקור ולהבין, אהבת מיתוסים ומיתולוגיות, פתיחות לצירופי מקרים מפתיעים, אהדה ל”חזרה לטבע”, סקרנות למתרחש בעולמנו הפנימי, סיפוק מצילומים יוצאי דופן, ורצון להעניק (למי שמעוניין לקבל) חוויות חיוביות וגילויים משמעותיים.
בהוטן ואני
רבים שואלים אותי על הנסיעה הראשונה לבהוטן. איך הגעתי אליה, ולמה “התאהבתי” בה.
הנה הסיפור בקצרה.
אי שם בשנות התשעים, צץ בי קול פנימי מנדנד, שטען שעלי להגיע לבהוטן.
הידע שלי אז על המדינה היה דל למדי: ידעתי שמקומה אי שם ליד נפאל, שיש בה מלך, שקיימת בה מדיניות של אושר, ושנדרשת וויזה מיוחדת כדי לבקר בה. במשך שנים הקול המנדנד הזה נהג להופיע ולהיעלם, ללא התייחסות משמעותית שלי אליו.
ספר על בהוטן שהגיע במקרה לידי ומפגש עם אשת חינוך ישראלית שהייתה שם שינו את המאזן.
החלטתי לנסוע כדי לבדוק אם הגיוני להפגיש אנשי חינוך ישראליים עם אנשי חינוך בהוטניים.
אבל איך מארגנים ויזה וטיסה?
הפעלתי חיפוש גוגל למילים “בהוטן” (Bhutan) ו”אושר לאומי גולמי” (Gross National Happiness).
בין הערכים הראשונים שהופיעו על צג המחשב היה “המרכז לאושר לאומי גולמי” בטימפו, בירת בהוטן.
ניסחתי מייל באנגלית, בו הצגתי את עצמי ואת “הרעיון החינוכי” שמאחורי כוונתי להגיע.
תוך ימים ספורים קיבלתי תשובה ממנהל המרכז, ד”ר סאמדו צ’טרי.
ד”ר צ’טרי אהד את רעיון המפגש החינוכי הבין תרבותי, התנצל שהוא לא יכול לממן את בואי (לא חשבתי על כך), והפנה אותי לגודם בהוטני מוסמך להסדרת הוויזה והטיסות.
כך נוצר הקשר הראשון שלי עם מר קרמה נמגאי, מייסד ומנהל חברת “מרקורי בהוטן”, מאנשי התיירות האמינים והבכירים של בהוטן, שהפך עם השנים לידיד אישי.
הייתי הישראלי הראשון שלו.
לנסיעה הראשונה לבהוטן הצטרפה אלי פרופסור עפרה מייזלס, לשעבר דיקנית הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה.
בנסיעה אחרת שלי לבהוטן, התלווה אלי רקטור האוניברסיטה האסלאמית מקואלה לומפור, מלזיה, שאותו פגשתי כמה חודשים לפני כן בדרום הודו, בכנס חינוך מבוסס ערכים ששנינו הוזמנו להרצות בו.
בזכות קרמה נמגאי וצירופי מקרים, התווספו עוד ועוד דמויות בהוטניות לסל ההיכרויות שלי.
הכרתי כמובן את ד”ר סאמדו צ’טרי, שניהל בעבר את מרכז האושר הלאומי בטימפו.
פגשתי והתיידדתי עם מר טאקור פודייל, שר החינוך הראשון והמיתולוגי של המדינה, שקורא לי “אח שלי”.
הכרתי את ג’מיאנג ג’אמצו ואנגצ’וק, שחקן הקולנוע ששיחק את הדלאי-למה הצעיר בסרט “שבע שנים בטיבט” (לצד בראד פיט), שהנו כיום אקטיביסט אקולוגי.
נפגשתי עם פמה טנזין, חבר פרלמנט צעיר, שהפך בהמשך לפוליטיקאי בכיר באחת ממפלגות בהוטן.
יצרתי קשר עם פסיכיאטרית בכירה (רק שלושה פסיכיאטרים במדינה כולה), שלימים הכירה לי את בעלה, ראש ממשלת בהוטן הנוכחי.
התיידדתי עם ד”ר טאשי זאנגמו, פעילה חברתית שייסדה את ארגון הנזירות הבהוטני. ד”ר טאשי נכללה בשנת 2018 ברשימת ה-BBC, של הנשים המשמעותיות ביותר בעולם.
הכרתי מנהל בית ספר לפרחי נזירים, ששיתף אותי בקשיים שהיו לו כשהיה ילד-נזיר בעצמו, ותיאר לי כיצד מדיטציה שנתה את אישיותו וחייו.
התיידדתי עם מורה מיוחד, שכיום הנו מנהל בית ספר, שסיפורו מזכיר את סיפור המורה בסרט “לונאנה, יש יאק בכיתה”.
הכרתי פעילה ויזמית חברתית רב-מקצועית, שהיא מטפלת בתנועה, במאית תיאטרון, ויוצרת סרטים בבהוטן.
“אומצתי” על ידי בעלת בית בכפר מרוחק, גבוה מעל עמק פונאקה. היא טוענת שאני מזכיר לה את אבא שלה, ואני טוען שהיא מזכירה לי את אימא שלי.
כל נסיעה נוספת היא הזדמנות עבורי להיכרויות נוספות.
כל “מסע לבהוטן” שאני מוציא, הוא הזדמנות למפגשים בין חברי הקבוצה והמכרים הבהוטניים שלי.
רקע מקצועי
מבכירי וחלוצי רפואת גוף-נפש בישראל. מייסד המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש ומקים המיזם הבינלאומי Soul of Education Initiative, שמקבץ חוקרי ופעילי חינוך מהזירה הבינלאומית, לשיח על מודל החינוך האינטגרטיבי לעולם של המחר.
מומחה בעקרונות מיינדפולנס מתאמי ילדים ונוער. בין יוזמי ומפתחי תכנית “שפת הקשב”, שהייתה מהראשונות מסוגה בעולם בהטמעת מיינדפולנס ומיומנויות גוף-נפש במודל כלל בית ספרי.
מלמד ומנחה מטפלים ואנשי חינוך באוניברסיטאות, מכללות ומכונים מקצועיים בישראל, אוסטרליה, אירופה, אסיה וארה”ב. חבר במועצת היועצים הבינלאומיים של Sejahtera Leadership Initiative, יוזמה שמוקדשת להתפתחות וקיימות, בהובלת רקטור האוניברסיטה האיסלמית של מלזיה.
לשעבר ראש תחום גוף-נפש ביחידה לרפואה משלימה, מרכז דוידוף, בי”ח בילינסון. לשעבר חבר וועד האגודה הישראלית לפסיכו-אונקולוגיה והמועצה המייעצת של האגודה למלחמה בסרטן למען נשים במאבק בסרטן.
ד”ר ברפואה נטורופתית, ומומחה בחקר קשרי הגומלין בין הנפש לגוף ובמשמעותם בתהליכי טיפול, שינוי וריפוי. ממייסדי האגודה הישראלית לנטורופתיה ויו”ר האגודה בתחילת דרכה. בוגר הקולג’ הלאומי האמריקאי לרפואה נטורופתית (1987, פורטלנד, אורגון), ולשעבר חבר פקולטה ומנחה קליני באוניברסיטת בסטיר (סיאטל, וואשינגטון).
מחבר הספר “מזון למחשבה” (אור-עם, 1989), ו”דמיון מונחה ככלי טיפולי” (ספר עבודה למטפלים במקצועות בריאות). עורך מדעי למהדורה העברית של הספרים “אהבה, רפואה וניסים” (כתר, 1990) ו”האנציקלופדיה לרפואה טבעית” (אור-עם, 1995). עורך מדעי ל”רפואה טבעית וסרטן” (ד”ר גדעון עירון, הוצאת חמד, 1995). עורך הספר (עם פרופסור אבשלום מזרחי וד”ר סטיבן פולדר) Potentiating Health: Integrative Approaches to the Prevention and Treatment of Modern Disease (Plenum Press, 1997).
מרצה בחוגים ציבוריים ומקצועיים בנושאים שעוסקים בעקרון הבהוטני של אושר לאומי גולמי, מיינדפולנס בעשייה טיפולית וחינוכית, ויחסי הגומלין בין הנפש לגוף. מלמד, מנחה ומרצה בארץ ובחו”ל.
לשעבר מהנדס אווירונאוטי (הטכניון, 1973), קצין פרויקט בחיל האוויר (1973-1978) וזוכה פרס חיל-אויר (1977). חובב צילום וזוכה פרס ניקון בצילום (1983).