אם אתם בבהוטן ושומעים לפתע צעקות רמות של “ווא הא”, “ווא הא”, אתם נמצאים ליד תחרות חץ וקשת. אחד החיצים פגע כנראה במרכז המטרה, וקבוצתו או חבורת מעודדים פרצו בצעקות שמחה מסורתיות.
קשתות, ‘דא’ או ‘דאזו’ בשפה הבהוטנית, היא הספורט הלאומי של ממלכת בהוטן, ויש לה חשיבות מיוחדת בתודעה הבהוטנית. ההכרזה על חץ וקשת כספורט לאומי התקיימה בשנת 1971, לרגל קבלת בהוטן כחברה בארגון האומות המאוחדות.
בכל עשרים מחוזות בהוטן, בכפר או בעיר, ישנם מגרשים לתחרויות חץ וקשת, ובהם מתקיימים אימונים, משחקים ידידותיים, טורנירים, או אליפויות. אופייני לראות בהוטנים מתאמנים או מתחרים בסופי שבוע, בימי הפסטיבלים, או בראש השנה הבהוטני. מגרש ידוע ופעיל במיוחד הנו בעיר הבירה טימפו, בצמוד לאצטדיון הלאומי, ומעבר לתחרויות ידידותיות, מקובל לראות בו תחרויות בין בתי ספר, משרדי ממשלה, או מחוזות.
לאורך ההיסטוריה של בהוטן, חץ וקשת נחשבו כציוד הכרחי למלחמה או לציד, והם מככבים גם בסיפורי אגדה ומיתוסים רבים. סיפור ידוע אחד הוא על המלך הטיבטי האכזר לנגדרמה, מהמאה ה-9, שרצח את אחיו ורדף את הבודהיסטים. הסיפור מספר כי הנזיר פאלגי דורג’ה, תלמידו של פדמסמבהווה (גורו רינפושה, שהביא את הבודהיזם לבהוטן) נסע לארמון המלך, ריתק אותו בריקוד הכובעים השחורים (שמתקיים כיום כמעט בכל פסטיבל בהוטני), ואז שלף חץ וקשת שהוחבאו בשרווליו הרחבים, וחיסל את המלך המרושע.
סיפורי חץ וקשת מאפיינים גם את הלאמה דרוקפה קונלי, “המקודש המשוגע” הידוע מהמאה ה-15. אחד הסיפורים מספר על חץ אגדי שנורה על ידו מטיבט אל כיוון בהוטן, נתקע במדרגות עץ במרפסת של בית בעמק פונקה, במערב בהוטן, וסימן לו את דרכו מטיבט לבהוטן. דרוקפה קונלי איתר את הבית (הבית קיים אי שם בעמק, וביקרתי בו ובמקדש הקטן שצמוד אליו), והפך אותו למרכז ממנו הוא יצא למסעות הכנעה של ישויות שדיות רעות.
חוקי המשחק
כל תחרות חץ וקשת היא פסטיבל קטן בפני עצמו, שכולל טקסים, חוקים, שירים, ריקודים, ודגלים. בתחרויות חשובות הקבוצות יסתייעו בטקסי תפילה מקדימים ובהכוונה אסטרולוגית (לקביעת סדר הקשתים בקבוצה, למשל).
בעבר, הקשתות והחיצים היו מעץ במבוק, והמשחק היה מיועד לגברים בלבד. כיום, הקשתות העכשוויות עשויות מסגסוגות מתכת, וישנן גם מתחרות, ולא רק מתחרים. יחד עם זאת, בתחרויות הרשמיות ישתתפו רק גברים, והנשים יהיו פעילות בעידוד, שירה, ריקודים או הפרעה יזומה ליריב.
התחרות בכל משחק הנה בין שתי קבוצות, עם שישה קשתים בלבוש בהוטני מסורתי וחגיגי בכל קבוצה. הקבוצות ממוקמות זו מול זו, במרחק של 145 מטר (אורך המגרש), עם מטרה מעץ שנטועה באדמה, רחוק מול הקבוצה, בכל צד.
המרחק למטרה, כאמור 145 מטר, הנו כפול מהמרחק האולימפי (70 מטר). המטרה עצמה היא לוח עץ לבן בממדים של 82 ס”מ (גובה) ו-31 ס”מ (רוחב), עם עיגול “עין שור” בקוטר 25 ס”מ במרכזו, כגודל צלחת. לשם השוואה, קוטר העיגול של המטרה האולימפית הוא 122 ס”מ, גודל של שולחן קפה…
כל משתתף משגר שני חיצים בתורו, ובסיום של כל סבב קבוצתי ישנו חילוף צד, שכרוך במעבר של כל קבוצה לצד הנגדי של המגרש. בכל תחרות יש לא מעט הליכות חילוף כאלו.
כל קבוצה בתורה צוברת נקודות. פגיעה ב”עין השור” מקנה שלוש נקודות (אירוע נדיר), ופגיעה בלוח סביב המרכז מקנה שתי נקודות. חץ שפוגע בקרקע בקרבת המטרה (מרחק חץ ממנה) מקנה נקודה אחת, אבל, אם מתחרה נגדי פוגע אחר כך באדמה בקרבה קרובה יותר, הנקודות האלו נמחקות. בכל אירוע של פגיעה וצבירת נקודות, קשתי הקבוצה הפוגעת יוצאים בקריאות רמות, שירה וריקוד מסורתי.
הקבוצה המנצחת היא זו המגיעה ל-25 נקודות.
אם לוקחים בחשבון את המרחק למטרה (פי שנים מהמרחק האולימפי), גודל המטרה (גדול צלחת לעומת שולחן), ושיטת הניקוד, לא פלא שישנן תחרויות ארוכות, ולעיתים כאלו שמסתיימות בסוף היום ללא הכרעה. אבל בבהוטן, התחרותיות, הידידותיות והשמחה חשובים הרבה יותר מהניצחון.
