רבים שואלים אותי על הנסיעה הראשונה לבהוטן. איך הגעתי אליה, ולמה “התאהבתי” בה. אז הנה הסיפור בקצרה.

אי שם בשנות התשעים, צץ בי קול פנימי מנדנד, שטען שעלי להגיע לבהוטן.

הידע שלי אז על המדינה היה דל למדי: ידעתי שמקומה אי שם ליד נפאל, שיש בה מלך, שקיימת בה מדיניות של אושר, ושנדרשת וויזה מיוחדת כדי לבקר בה. במשך שנים הקול המנדנד הזה נהג להופיע ולהיעלם, ללא התייחסות משמעותית שלי אליו.

ספר על בהוטן שהגיע במקרה לידי ומפגש עם אשת חינוך ישראלית שהייתה שם שינו את המאזן.

החלטתי לנסוע כדי לבדוק אם הגיוני להפגיש אנשי חינוך ישראליים עם אנשי חינוך בהוטניים.

אבל איך מארגנים ויזה וטיסה?

הפעלתי חיפוש גוגל למילים “בהוטן” (Bhutan) ו”אושר לאומי גולמי” (Gross National Happiness).

בין הערכים הראשונים שהופיעו על צג המחשב היה “המרכז לאושר לאומי גולמי” בטימפו, בירת בהוטן.

ניסחתי מייל באנגלית, בו הצגתי את עצמי ואת “הרעיון החינוכי” שמאחורי רצוני להגיע.

תוך ימים ספורים קיבלתי תשובה ממנהל המרכז, ד”ר סאמדו צ’טרי.

ד”ר צ’טרי אהד את רעיון המפגש החינוכי הבין תרבותי, התנצל שהוא לא יכול לממן את בואי (לא חשבתי על כך), והפנה אותי לגודם בהוטני מוסמך להסדרת הוויזה והטיסות.

כך נוצר הקשר הראשון שלי עם מר קרמה נמגאי, מאנשי התיירות האמינים והבכירים של בהוטן, שהפך עם השנים לידיד אישי.

הייתי הישראלי הראשון שלו.

לנסיעה הראשונה לבהוטן הצטרפה אלי פרופסור עפרה מייזלס, לשעבר דיקנית הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה.

בנסיעה אחרת שלי לבהוטן, התלווה אלי רקטור האוניברסיטה האסלאמית מקואלה לומפור, מלזיה, שאותו פגשתי כמה חודשים לפני כן בדרום הודו, בכנס חינוך מבוסס ערכים ששנינו הוזמנו להרצות בו.

בזכות קרמה נמגאי וצירופי מקרים, התווספו עוד ועוד דמויות לסל ההיכרויות שלי.

הכרתי את ד”ר סאמדו צ’טרי, שניהל אז את מרכז האושר הלאומי בטימפו.

פגשתי והתיידדתי עם טאקור פודייל, שר החינוך הראשון והמיתולוגי של המדינה, שקורא לי “אח שלי”.

הכרתי את ג’מיאנג ג’אמצו ואנגצ’וק, שחקן הקולנוע ששיחק את הדלאי-למה הצעיר בסרט “שבע שנים בטיבט” (לצד בראד פיט), שהנו כיום אקטיביסט אקולוגי.

נפגשתי עם פמה טנזין, חבר פרלמנט צעיר, שהפך בהמשך לפוליטיקאי בכיר באחת ממפלגות בהוטן.

יצרתי קשר עם פסיכיאטרית בכירה (רק שלושה פסיכיאטרים במדינה כולה), שלימים הכירה לי את בעלה, ראש ממשלת בהוטן הנוכחי.

התיידדתי עם ד”ר טאשי זאנגמו, פעילה חברתית שייסדה את ארגון הנזירות הבהוטני, ונבחרה בשנת 2018 על ידי ה-BBC כאחת מהנשים המשמעותיות ביותר בעולם.

הכרתי מנהל בית ספר לפרחי נזירים, ששיתף אותי בקשיים שהיו לו כשהיה ילד-נזיר בעצמו, ותיאר לי כיצד מדיטציה שנתה את אישיותו וחייו.

התיידדתי עם מורה מיוחד, שהוא כיום מנהל בית ספר, שסיפורו מזכיר את המורה בסרט “לונאנה, יש יאק בכיתה”.

“אומצתי” על ידי בעלת בית בכפר מרוחק, גבוה מעל עמק פונאקה. היא טוענת שאני מזכיר לה את אבא שלה, ואני טוען שהיא מזכירה לי את אימא שלי.

הכרתי פעילה ויזמית חברתית רב-גוונית, שהיא גם מטפלת בתנועה, במאית תיאטרון, ויוצרת סרטים בבהוטן.

כל נסיעה נוספת היא הזדמנות עבורי להיכרויות נוספות.

כל “מסע לבהוטן” שאני מוציא, הוא הזדמנות למפגש בין המכרים הבהוטניים שלי עם חברי הקבוצה.